תולדות המוזיקה בתרבות היהודית מתחילה עוד בספר בראשית. המוזיקה משתלבת בסיפור התנכ"י וכלי נגינה מוזכרים פעמים רבות. שיא הפאר המוזיקלי היה בבית המקדש אבל נאסר אחרי חורבן הבית.
כלי נגינה מוזכרים כבר בספר בראשית בסיפורו של יובל. שימוש במוזיקה היה נפוץ בחגיגות לאחר מלחמות. ישנם מספר תיאורים של חגיגות ספונטניות ומאורגנות שבהן נשים שרו, רקדו ותופפו. אחד הסיפורים הזכורים הוא של מרים היוצאת לקבל את פניהם של דוד ושאול המלך לאחר שהכו את הפלשתים.
תולדות המוזיקה
המוזיקה בבית המקדש מוזכר כבר בימי דוד המלך. ברשימות הגולים בספרי עזרא ונחמיה, מציינות מספר משפחות זמרים, מעריכם כי המשמעות לכך שהמוזיקה מילאה תפקיד חשוב גם לקראת סוף ימי בית המקדש הראשון. בספר דברי הימים מופיעה המוזיקה כחלק החשוב ביותר של עבודת המקדש. היא כוללת רשימות מפורטות של כלי הנגינה, ושל סדר משמרות הזמרים והמנגנים הלויים.
שרד כדי לספר: השופר הוא הכלי הכלי נגינה המקראי היחיד ששרד עד היום.
המוזיקה שנוגנה בבית המקדש השני מהווה את השיא המוזיקלי ביהדות ויש לה השפעה על המוזיקה היהודית ובינלאומית עד היום.
על המוזיקה במקדש היו אחראים הליוויים. על פי המשנה, תזמורת המקדש הרגילה כללה שתים עשרה כלים, ומקהלה של שנים עשר זמרים גברים. הכלים כללו כללו את כינור, נבל, שופר, חצוצרה ושלושה סוגים של כלי נשיפה. תזמורת המקדש כללה צלצאל עשוי נחושת .
מי ששימר את מבנה המוזיקה של בית המקדש היו הכנסיות המוקדמת שהתבססו ושימרו על המוזיקה היהודית שהייתה בבית המקדש.
התלמוד מזכיר גם לשימוש בבית המקדש של עוגב. לצערנו לא שרדו דוגמאות מוכחות למוזיקה שהושמעה בבית המקדש. עם זאת, ישנה מסורת בעל פה שהמנגינה המשמשת לקול נדרי הושרה במקדש.
לאחר חורבן בית המקדש בשנת 70 לספירה ופיזור היהודים לאחר מכן לבבל ולפרס, המשיכו גרסאות השירה הציבורית של המקדש במוסד החדש של בית הכנסת .
שלוש צורות מוזיקליות זוהו על ידי חוקרים מהתקופה, הכוללים אופנים שונים של תגובה אנטי – פונלית בין קהילת החזנים: החזן שר חצי פסוק בכל פעם, כאשר הקהילה נרתעת כל העת; החזן שר חצי פסוק, כשהקהילה חוזרת בדיוק על מה שהוא שר; והחזן והקהילה שרים פסוקים חלופיים. ניתן להבחין בכל הצורות הללו בחלקים משירות בית הכנסת המודרני.
